פורסם ב ynet 21.9.22
https://www.ynet.co.il/news/article/skr9i7pbi
בשבועות הראשונים לצאתה של הסדרה המדוברת טבעות הכוח נשמעה ביקורת רבה מצד הצופים על כך שמפיקי הסדרה החליטו, ברוח התקופה, ללהק שחקנים שחורים כאלפים וכהוביטים, בניגוד מובהק לתיאור בספריו של טולקין. כך, החלוקה הגזעית של טולקין שעוד הייתה נוכחת מאד בסרטים שנעשו רק לפני כעשרים שנה, נדחקה מן המסך.
מה שנותר על כנו זו החלוקה למבטאים. כך, האלפים הנעלים עדיין מדברים במבטא בריטי גבוה ונשמעים כאילו הם בילו את שנות נעוריהם במשחקי פולו בפניימית איטון היוקרתית. הגמדים וההוביטים זכו במבטאים נחמדים מן הפריפריה הבריטית: הגמדים במבטא סקוטי חם מזג וההוביטים שבשלב זה הם נוודים פרימיטיבים, במבטא אירי מובהק (עובדה שזכתה בלא מעט ביקורת בעיתונות האירית). מי שנשמע בדיוק כמו בסרטיו של פיטר ג'קסון הם האורקים שעדיין מדברים במבטא קוקני מובהק מהסוג שנפוץ בקרב תושבי מזרח לונדון.
בכך פתרו מפיקי הסדרה צרה גדולה. בקולנוע מן הסוג הזה שעוסק במאבקים מיתולוגיים בין הטוב לרע, הצופה חייב לזהות את הרע במהירות. בסרטי דיסני עד לא מזמן החלוקה הייתה פשוטה למדי – הרע היה כהה והטוב היה בהיר. הקשרים ויזואלים מן הסוג הזה כבר לא אפשריים היום ולכן יש צורך דחוף בייצוג ברור אחר של הנבל. לטובת הענין, יש צורך ליפול על גזענויות ישנות. מזל שיש את המעמדות הנמוכים בבריטניה, הפועלים, אוהדי הכדורגל ושוכני הפאבים מהאיסט אנד. אותם תמיד אפשר להלביש בגולגולות ולחתום בסימנו של אדון האופל.
לפני כשבועיים התפרסמה בניו יורק טיימס כתבת תחקיר גדולה על מערכת החינוך החסידית בעיר ניו יורק (בצעד שיווקי מבריק, הכתבה פורסמה גם ביידיש). הכתבה מדגישה את כשלי בתי הספר החרדים בעיר בכל הקשור למה שמכונה אצלנו לימודי ליבה, לועגת לטעויות הכתיב הנוראיות של התלמידים ומספרת על מקרי אלימות רבים והכל כמובן במימון הציבור.
יש להניח שהנתונים שהובאו לגבי ההישגים של תלמידי בתי הספר החסידיים בחשבון ובאנגלית נכונים. אישית, אני גם חושב שלימודי ליבה הם חיוניים ביותר. אבל מה שחשוב בכתבה הזו היא עצם קיומה כתשובה לשאלה החשובה, למי מותר ללעוג במאה ה21? את דמותו של מי ניתן להשטיח? כך, למרות הצהרות חוזרות על עבודת התחקיר מקיפה, ברור כי הכותבים לא דיברו עם אף אחד מתוך הקהילה שדבק עדיין בערכיה. המרואיינים המשמעותיים היחידים הם חוזרים בשאלה מתוסכלים. מה שחמור עוד יותר הוא שנראה כי בשום שלב הכותבים לא מעלים על דעתם כי לחברי הקהילה החסידית יש דרכים אחרות למדוד הצלחה וכשלון. בתיאור סדר היום נאמר כי תלמידים יושבים שעות רבות מדי יום ולומדים "תלמוד וטקסטים עתיקים אחרים" מבלי לציין כי בקיאות ב"טקסטים העתיקים" האלה, הוא ידע בעל ערך רב עבורם. ככלל, קריאת הכתבה מעוררת תחושה של זכרון עמום, כאילו כבר קראנו משהו כזה בעבר: יהודים ארכאיים ובורים עם פוטנציאל של אלימות עצורה, בוחשים בקלחת הפוליטית (כולל תמונה של עסקן סאטמרי מחבק בחום את ראש העיר ניו יורק) ולבסוף גם לוקחים את כספינו.
לשני הקבוצות הראשונות אני רוצה להוסיף קבוצה שלישית שמותר ואף רצוי ללעוג לה – דרומיים אמריקאיים, בעיקר כאלה שמזדהים כנוצרים אוונגליסטים. פחות או יותר כל ייצוג תרבותי של אנשים מהדרום של ארה"ב מציג אותם כבורים, קנאים ואלימים. החליפו את דמותו של הדרומי בדמותו של יליד כלשהו ותקבלו מוצר תרבותי שמעולם לא יצא מחדר עריכה עכשווי.
מה משותף לכל הקבוצות הנ"ל?
ראשית, כולם ממוקמים בצד הלא נכון של הצד הנכון: חברי שלושת הקבוצות מזוהים כ"לבנים" (במקרה של היהודים אגב מדובר בזיהוי חדש יחסית. חוקרים מציינים כי יהודים לא נתפסו כלבנים כשהם הגיעו לאמריקה, בערך עד לאמצע המאה העשרים).
שנית, במקרה של היהודים והדרומיים האוונגליסטים קיימת אמירה (לעתים מרומזת ולעתים בוטה) כי הם מחזיקים בכח פוליטי או כלכלי רב, במידה לא לגיטימית ובלתי פרופורציונלית.
שלישית, הכח הפוליטי של הקבוצות האלה (אם הוא ישנו) מעולם לא מתורגם לכח תרבותי. מסיבות שונות, כל שלושת הקבוצות רחוקות מאד ממרכזי הכוח התרבותיים של המערב. נדיר מאד לשמוע קולות שלהם במרחב הציבורי. הדימוי שלהם מיוצר כמעט באופן בלעדי על ידי אחרים.
כך, בתרבות שמבוססת, כמו ספריו של טולקין על סיפור של מאבק בין חושך לאור, הופעתו של מושא הפחד הוא צורך קיומי. כשמגרדים את שכבת הגזענות הישנה של העליונות האירופאית, נחשפת הגזענות החדשה-ישנה של המאה ה21. עם העלמותו של כהי העור הסטראוטיפי מן המסך, מסתבר כי דווקא האחר הקרוב הוא השולט במוסדות השלטון ומאיים להציף אותנו באלימות פרועה ולגרור אותנו בדרכו מטה אל התהום.