התפרסם במקור ראשון 10.1.2021
https://www.makorrishon.co.il/judaism/300881/
לאורך ההיסטוריה היהודית, חלומות על השיבה לציון, בניית המקדש וביאת הגואל לוו בהתעסקות במשמעויות ההלכתיות והרוחניות של החיים על אדמתה ארץ ישראל. עיסוק נרחב במצוות התלויות בארץ איפיין את תורתם של רבים ממבשרי הציונות כתלמידי הגר"א, הרב קלישר, הרב אלקלעי ואחרים והדיונים על משמעותה ותוקפה של מצוות השמיטה הסעירו את היישוב היהודי המתחדש בארץ עד תחילת המאה ה-20. הציונות החילונית כמעט ולא עסקה ברעיון השמיטה, שנתפסה לטענתו של יוסי לונדין כמצווה "אנטי ציונית ואנטי פרודוקטיבית" בעיקר לאחר פולמוסי השמיטה הגדולים בסוף המאה ה19. לעומת זאת, חלק מהוגי הציונות החשובים ובניהם הרצל וז'בוטינסקי עסקו באופן נרחב יחסית במצווה האוטופית של שנת היובל ובמשמעויותיה בנוגע לחוקי הקנין ולחלוקת הרכוש של שנת החמישים. כך למשל כתב תיאודור הרצל בספר אלטנוילנד:
"אין רשות היחיד בקרקעות…הקרקע לא לי הוא, כי לקחתיו בחכירה אך עד היובל הבא…[ שנת היובל ]…איננה תקון חדש, כי אם תקון ישן נושן שיסד משה רבנו. אחרי שבע שמיטות, וכל שמיטה שבע שנים, נסבו הנכסים הנמכרים בשנת החמישים לבעלם הראשון. אנחנו שינינו מעט את החוק הקדמון. בינינו יסבו הקרקעות לחברה החדשה. משה רבנו כבר הציב לו למטרה למנוע את הקבץ הרכוש במדה לא-שוה. אתה תראה, כי גם שיטתנו קולעת אל השערה הזאת ולא תחטיא. ובעלות מחיר הקרקעות לא ילך השכר לכיס היחידים, כי אם לכיס הצבור" (אלטנוילנד ג, א).
בדומה להרצל, הגדיר ז'בוטינסקי את שנת היובל כ "גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל יער אנוש וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת". מנגנון זה מבוסס על יצירתה המוסכמת של נקודת אפס חלוקתית שניתן לשוב אליה באופן מחזורי, נקודה המעמידה את כל מעשי הקניין באדמת הארץ כקנין מוגבל וזמני.
הציונות החילונית הביאה לארץ ישראל תפיסות אירופאיות של ריבונות, כלכלה ומרחב. כתוצאה מכך, השיח על המצוות התלויות בארץ והשלכותיהם על תפיסות של ריבונות וכלכלה במדינה יהודית נותר במידה רבה בחיתוליו. כיום, עצם העיסוק ביחס לאדמת הארץ נתפס בפרדיגמה הישנה של הויכוח על חילון והדתה המאפיינים את העם היהודי מאז ימי האמנסיפציה ותנועת ההשכלה. למעשה, זה כבר כמה עשורים שחוסר נוחות הולכת וגוברת בנוגע לקשר לארץ במובן הקונקרטי מאפיין חלקים נרחבים מן הציבוריות הישראלית. בחוגים מסוימים אפילו המונח ארץ ישראל זוכה לעוינות כסמל לפטישיזציה של האדמה וכנרטיב קולוניאלי שנועד לניכוס ונישול של אחרים מן המרחב. סלידה מן היסוד המיתי של האדמה משקף את הדיאלקטיקה של הנאורות המתוארת לעיתים כהתקוממותו של האדם הנאור והרציונליסטי נגד כוחות הטבע הקמאיים ושליטתם בגורלו. אך במקביל, עמדת הניכור מן האדמה משקפת, לרוב באופן בלתי מודע, את האמביוולנטיות העמוקה המוטבעת ביהדות ביחס לדתות אדמה ילידיות, ולפולחן הטבע של הכנענים העובדים את אליליהם על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. כך לטענתו של אסף שגיב המקרא שולל את "רעיון הזיקה האורגנית הבלתי אמצעית בין עם לארצו" שאפיינה את הכנענים (שגיב 1998).
ואכן, ההיסטוריה היהודית היא ייחודית בתולדות הקשר הנפתל בין העם לארץ, הגלות והגאולה. רעיון הגלות והשיבה מופיעים יחד בכפיפה אחת, עוד בשלב ההבטחה על הארץ לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ומקבלים היבט אידאולוגי של ממש עם בחירתו של רבן יוחנן בן זכאי בתורה ביבנה על פני המקדש בירושלים. בהקשר המודרני, היו שראו בקשר לאדמה עול ובשחרורה של היהדות מן הארץ שחרור מבורך מן הארציות עצמה. ברוח זו כתב פרנץ רוזנצוויג: "אנו לבדנו בטחנו בדם ונטשנו את הארץ; וכך חסכנו את תמצית החיים היקרה שנתנה לנו ערובה לנצחיותנו, ואנו לבדנו מכל משפחות האדמה ניתקנו חיות שלנו מכל חיבור עם המת. שאמנם מזינה האדמה, אך גם כובלת, ומקום שאומה אוהבת את אדמת המולדת יותר משהיא אוהבת את חייה, תמיד תלויה עליה הסכנה…(רוזנצוויג, כוכב הגאולה, 324).
במקביל, הציבור הציוני-דתי המדגיש את חשיבותו העליונה של הקשר בין העם לארץ נוטה לראות את הישות הריבונית שהיא מדינת ישראל, כמימושו העליון של קשר זה. יחסם של נאמני ארץ ישראל אל הארץ הוא בעיקרו יחס של בעלות ושליטה שאיננו מאפשר את תנועה ההרפייה של השמיטה ושל מצוות הקרקע האחרות. שימוש רב נעשה במונח "ריבונות" ובהחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון כמטרה בעלת ערך דתי. אך הריבונות המדוברת היא תמיד אנושית ולעולם איננה עוסקת בריבון האמיתי. במקביל, בעוד האפשרות לקיים את המצוות עצמן מעוררת עניין מסוים, מעשה המצוות נתפס בהקשרו ההלכתי והאינדיבידואלי בלבד כמערכת של פעולות, סמליות ברובן, שיש לטפל בהם בעיקר על מנת להימנע מאיסורים. בפועל השפעתן של מצוות אלה על חיי היומיום של רוב שומרי המסורת הוא זניח. הדברים ניכרים במיוחד ביחס למצוות השמיטה העומדת לפתחנו בשנה הבאה: הדיון על השמיטה מתרכז כמעט באופן בלעדי ברמת הכשרות של הפירות והירקות שאנחנו מכניסים לפינו ונראה כי מטרת העל של הגופים האמונים על הנושא היא לאפשר את המשכם של החיים הרגילים מבלי שהשמיטה תשבש אותם.
כך, האתגר שמציבות מצוות כמו השמיטה והיובל לתפיסות של בעלות וקנין נשמע מעט מאד בציבור. זוהי גם רוח תקופתנו: העידן הפוסט אידאולוגי שהחל בעקבות קריסתו של הרעיון הסוציאליסטי בסוף המאה ה-20 הוליד סקפטיות עמוקה בנוגע לתיאוריות על חברתיות מרחיקות לכת. הוואקום האידאולוגי הוביל לאמונה הרווחת בהנחות היסוד האידאולוגיות של השוק החופשי כמערכת "טבעית", המתאימה ביותר לנפשו של האדם. בהתאמה, נסיונות להגביל, לבקר או אפילו לדון בגבולות הקניין ובמשמעותה של הבעלות הפרטית והציבורית נתקלות בחשדנות רבה כרעיונות "לא טבעיים" שמובילים בהכרח לדיכוי הפרט וכנסיון לחזור לעבר הסוציאליסטי של ימי ראשית המדינה. אימוץ מוחלט של הנחות היסוד הליברליות לגבי טבעיותו של המצב הקיים מאפיין כיום במיוחד חלקים נרחבים מן הציבור הדתי-לאומי, שעדיין נאמן לעקרונות המלחמה הקרה. על פי תפיסה זו, כל ערעור על תפיסות השוק החופשי מקורן מן השמאל ומלווה בהכרח ברצון לטשטש כל יסוד לאומי ומסורתי. רוח השמרנות הנאו-ליברלית שנושבת במחוזות הציבור הדתי בשנים האחרונות בוודאי לא מסייעת לשמיעת קולן של מצוות הדורשות מאיתנו לבחון ולהגדיר מחדש את יחסינו הקניניים.
בנוסף, נדמה שבנוגע למצוות התלויות בארץ, הציונות הגיעה לעולם מאוחר מדי – השיבה אל הארץ התחוללה על סיפו של עידן חדש בתולדות האנושות, תקופה המאופיינת בהתרחקות גוברת והולכת בין האדם לאדמה. ההיסטוריה המודרנית היא סיפור של עיור נרחב ומואץ במקביל להקטנתו הדרמטית של המגזר החקלאי בכל המדינות המתועשות. עם הכניסה למאה ה-21, האצתם של תהליכי גלובליזציה ועלייתו של העולם הוירטואלי, הריחוק מן האדמה נראה גדול מתמיד. כפי שטען התיאורטיקן זיגמונט באומן, תושבי העולם המפותח נמצאים כיום בעיצומה של "מלחמת העצמאות הגדולה מן המרחב". המצב האנושי שצמח לנגד עינינו מתוך אמצעי הטכנולוגיה החדשים מקבל מסגרת רעיונית ולגיטימציה בחשיבה הפוסטמודרנית השוללת את הלאום ובמידה רבה את עצם הקשר הרגשי לאדמה ולמקום ושואפת למעבר של האנושות לעידן פוסט-לאומי ופוסט-אדמתי. במובן מסוים ניתן לראות בשלילת האדמה הפוסט מודרני רצון נשגב לנוע אל מעבר למגבלות החומר. אך יתכן מאד כי שלילתה המוחלטת של המציאות הממשית, היא חטא הגאוה של איקרוס המגביה עוף אל תוך השמש, והיא טומנת בחובה לא רק ניכור לארץ אלא גם סכנה ממשית של התרסקות מכאיבה אל תוך העולם. כאן במדינת ישראל, מדינה שנוסדה על בסיס הכמיהה לאדמה ולארץ, מדובר במשבר קיומי המאופיין בכך שהיחס לאדמה נע בין משאב פוליטי ונדל"ני, לעול מכביד.
האם יתכן שהיהדות באמת מציעה אתוס אחר? דרך אחרת לראות את הקשר בין העם לאדמה? מודלים אחרים של היחס בין רכושו של כלל לפרט ובין חומר לרוח? כפי שאולי כבר ניתן היה להניח, אני מאמין שכן. בבסיסן של מצוות השמיטה והיובל, הפאה הלקט השכחה והביכורים, ישנה השקפת עולם, תפיסה יסודית לגבי הקשר הייחודי בין העם למרחב, היחס בין קודש לחול וגבולותיו של הקניין האנושי. זהו צידה השני של האמביוולנטיות לאדמה ולרעיון הילידיות שהזכרנו: המצוות האלה מהוות מערכת של טכסים ופולחן היוצרות יחסי קירבה וריחוק דיאלקטיים ומחזוריים מן האדמה. השמיטה מכניסה את כל תפיסת הקניין שלנו להתניה מחזורית ובכך משחררת אותנו, לפחות באופן פוטנציאלי, מן ההזדהות המוחלטת עם הפעילות הצרכנית שלנו כביטוי לעצמיותנו. בכך מאפשרת השמיטה גם האטה כלכלית והתכנסות פנימה, וגם כלים להתבוננות בהאטה הזו ובמשמעותו של המחזור כולו. למרות הריחוק שלנו מן המסד החקלאי של המצוות בעולמנו התעשייתי, העקרון עומד בעינו – החזרה אל הארץ היא ההכרה וההודאה בגופניות שלנו, בכפיפות שלנו למחזורי הזמן ובאדמה שממנה אנחנו עשויים ואליה נחזור.
להלכות אלה פרטים רבים ומגוונים אך מגמה כללית אחת: יצירת מרחק ותנועה בין האדם לקנייניו. בניגוד לרעיון הקומוניסטי, החלשת הקנין אין פירושו מתן היתר למדינה להלאים קרקע בפעולה חד צדדית וגורפת. מי שאחראי על השארת הפאה ועל השמטת השדה הוא האדם הפרטי בעצמו. הוויתור על הקניין הוא חיוב אך הוא איננו מתרחש (לרוב הדעות) באופן אוטומטי. פעולת ההשמטה האישית מדגישה את העובדה שהשמיטה איננה רק ציבורית-אובייקטיבית אלא גם אישית-סובייקטיבית. פעולת הוויתור היא לכשעצמה הכרה במציאות האמיתית המסתתרת מאחורי העולם הקנייני-צרכני. על פי עקרון זה, למרות שהרכוש אכן שייך לאדם ברובד מסוים הרי שברובד מקביל ישנה הכרה בכך שהארץ, פירותיה והממון שהגיע לנו ממכירתם, שייכים כולו לבורא העולם וכי האדם עצמו הוא דייר בשכירות – "ולא תמכר הארץ לצמיתות כי לי כל הארץ וגרים ותושבים אתם עמדי". (וכידוע, אי מוכנות ליצור מרחק מסוים ביננו לבין הבעלות על הארץ מביא לכך שהארץ תובעת את המרחק הזה בעצמה). מוגבלותו והגבלתו של הקנין כרוכים באופן הדוק למרכזיותו של הקודש. כך למשל, קבעו חז"ל כי בבואם של עולי הרגל לירושלים, כלומר בנקודת החיבור בין הזמן הקדוש והמקום הקדוש, חוקי הקניין הרגילים אינם חלים. "אין משכירין דירות בירושלים מפני שאינן שלהן" (מסכת מגילה, כ"ו, ע"א. כלומר, למרות הפוטנציאל העסקי הגדול שבאירוח עולי הרגל, ירושלים בהקשר הזה נתפסת כמרחב חיצוני לכללי השוק. ההסבר שניתן לכך הוא משום שירושלים "לא נחלקה לשבטים", כלומר, היא באופן מהותי מקום בו הקניין האלוקי ניכר יותר (וממילא האנושי, פחות). כך, הגבלת המרחב המסחרי נעשה על ידי יצירתו של מרחב קדוש במרכז, באופן מקביל למרכזיותה של השבת כזמן קדוש ושל שבט הלוי חסר הקרקע, העומד בלבם של החיים החברתיים.
צריך להודות על האמת – את המצוות הללו לא ניתן ליישם כיום בצורתן המילולית באופן שיהיה משמעותי לציבור כולו. במקום בו ההלכה כלשונה כבר לא משקפת את המציאות היומיומית יש צורך במלאכת תרגום – ירידה אל שורשיהן של המצוות על מנת לדלות מהם הוראות והשראה למדינה ישראל הנוכחית. כפי שטוען, פרופ' שמואל טריגנו בספרו המדינה היהודית, "הציונות כשלה באי נטילת המימד המטאפוליטי היהודי" (המדינה היהודית,22). ביהדות נעשה שימוש אך ורק "ככלי בשימוש המדיניות והריבונות – קונסרבטיון של זהות בעידן מצוקה" וזאת מתוך מטרה ליצור אומה ישראלית "נורמאלית" (שם, 114). הגיון הנורמאליות מאפיין כיום במידה רבה את מרבית החשיבה הציונות בישראל, מימין ומשמאל. אימוץ הנורמאליות, במודע או שלא במודע, מביאה לכך שתורת הארץ נדחקת לעתיד אוטופי מעבר לאופק.
העיסוק במצוות התלויות בארץ ובראשן השמיטה והיובל מזמינות אותנו לשאלה שלא ניתן לברוח ממנה: מהי משמעותה של האדמה הזו, מקום ההתרחשות המחודשת של חיי עם ישראל היום? השאלה הזו מלווה את הציונות מצעדיה הראשונים. ניתן לראות אותה בפולמוס השמיטה, בדבריו של הנצי"ב שהתנגד להיתר המכירה בין היתר משום שהוא חש שהיא עוקרת את הקרקע מתחת לעצם הרעיון של השיבה לארץ. במכתבו לרב קוק הוא כותב כי מטרתה של התנועה הציונות "אינו בשביל להחיות איזה סך אנשים, כי אם להשיב נשמות ארצנו הקדושה, וגם זה לא להושיב מחוז "פלשתינה" כי אם קדושת ארץ-ישראל". ההכרעה ההלכתית וההיסטורית בפולמוס זה הייתה אחרת ובצדק. הראי"ה ואחרים גרסו כי עצם הנוכחות בארץ היא מטרת העל שבלעדיה לא ניתן יהיה לבנות דבר. אך שאלתו של הנצי"ב עומדת בעינה והצלחתו של המפעל הציוני מחייבת אותנו להדרש אליה שוב, בעת הזאת.
ד"ר גדעון אלעזר הוא אנתרופולוג של הדת, מלמד באריאל ובבר אילן ומרכז את קבוצת המחקר "אדמה, צדק, ריבונות, קנין: מחקר קבוצתי על שורשי האתוס הכלכלי-חברתי של המצוות התלויות בארץ" של עמותת דיאלוגיה.