התפרסם במגזין הארץ 27.12.2023
במשבר הזה, ישראל היא רק חלק קטן מהתמונה מאז שפרצה המלחמה בעזה, הסינים התייצבו באופן מובהק לצד הפלסטינים. הסיבות לכך מגיעות עד וושינגטון בימים שאחרי אירועי הדמים של 7 באוקטובר רבים הופתעו מעמדתה העוינת של סין כלפי ישראל. התקשורת הסינית כמעט ולא דיווחה על מעשי הזוועה שבוצעו על ידי חמאס, ותחת זאת הדגישה את סבלם של הפלסטינים בעזה, גינתה את פעולותיה של ישראל וקראה להפסקת אש מיידית. גם תמונותיה הקשות של החטופה הסינית למחצה, נועה ארגמני, שתמונות חטיפתה לעזה שודרו ברחבי העולם, לא עוררו אמפתיה בתקשורת הסינית שמיהרה להדגיש כי היא איננה סינית אלא ישראלית לכל דבר. התייצבותה המובהקת של סין לצידם של הפלסטינים באה לידי ביטוי במהלך המלחמה עם ביקור משלחת של שרי חוץ ממספר מדינות ערב, בהם שר החוץ של הרשות הפלסטינית ריאד אל-מליכי. לאחרונה נראה כי הסינים אף החלו להערים קשיים ביורוקרטיים רבים על יבואנים ישראלים המייבאים רכיבים אלקטרוניים שניתן לעשות בהם שימוש צבאי.
ההפתעה שניכרה בישראל לנוכח עמדתה של סין מגיעה על רקע העובדה כי מדיניות החוץ של סין נודעה בעבר באופייה המרוחק והבלתי מעורב. למרות היסטוריה של תמיכה באש"ף בזמן המלחמה הקרה, סין של העשורים האחרונים הקפידה על טון נייטרלי למדי בנושא הישראלי-פלסטיני, במטרה לשמור על יחסים תקינים עם כל מדינות האזור. בדוח של המכון לחקר ביטחון לאומי הגדיר ד"ר גדליה אפטרמן מהמרכז הבינתחומי את מדיניותה של סין במזרח התיכון עד 2012 כ"זהירה באופן קיצוני וצרה בהיקפה". מדיניות זו הפכה לאקטיבית יותר תחת הנשיא שי ג'ינפינג, אך עדיין אופיינה בנסיון לשמור על דימויה של סין כשחקן בלתי מעורב ופרגמטי יחסית. סין אף מאתגרת באופן עקבי למדי את עצם הרעיון כי ישנו סטנדרט מוסרי בינלאומי של זכויות אדם, ומחזיקה בתפיסה כי לכל מדינה זכות לפעול בהתאם לתרבותה ולנסיבותיה.
אז מה קרה לסינים? התשובה טמונה בשאיפותיה הגלובליות הרחבות של סין ובהתמודדות ארוכת השנים בינה לבין ארה״ב. שני הגורמים הללו כרוכים זה בזה: תכניותיו השאפתניות של הנשיא שי מגולמות במיזם העל "יוזמת החגורה והדרך", המכונה לעתים גם "דרך המשי החדשה". במסגרתו, עוסקים הסינים בפיתוח תשתיות מסיבי הכולל בניית מסילות רכבת, כבישים ונמלים שנועדו לחבר בין חלקי אירופה, אסיה ואפריקה. זהו נסיונה הגדול של סין לעצב את תהליכי הגלובליזציה בדמותה, מאמץ המציב את סין במסלול התנגשות ישיר עם ארה״ב.
ואכן, היחסים בין האומות דרוכים. במאמר שהתפרסם לאחרונה בביטאון הממשלתי China Daily, הוגדרו יחסי סין-ארה"ב כמצויים "במתח קיצוני", והתנהגותה של וושיגנטון תוארה כ"פרובוקטיבית ביותר". בין היתר מואשמת ארה"ב בתמיכה בטיוואן הנתפסת בסין במדינה בלתי-לגיטימית, בהתבטאות לטובת תנועת המחאה בהונג קונג, ב"נאטו-איזציה" של מדינות האוקיאנוס השקט וההודי, אזורים שסין תופסת כמרחב ההשפעה שלה, וכן בניסיון "לחנוק את תעשיית ההיי-טק הסינית" בעזרת חרם על ייצוא שבבים מתקדמים לסין. המלחמה בעזה הוזכרה במאמר פעמיים ורק כדרך אגב, אך צורת האיזכור היא בעלת משמעות. כך, מעורבותה של ארה"ב במלחמות באוקראינה ובעזה (המוזכרות בנשימה אחת), מתוארת כהסתבכות וכשקיעה בבוץ מקומי – היחלשות שמטבע הדברים מסמנת את עליית כוחה של סין.
נושא נוסף הגורם למתיחות הוא הגינוי שמשמיעים בארה״ב כלפי מדיניות הדיכוי של המיעוט האויגורי במחוז שינג'ינאג, הכוללת בין היתר את כליאתם של יותר ממיליון איש במחנות עבודה. בשנים האחרונות החלה סין במדיניות קשה גם כלפי מוסלמים באזורים אחרים ברחבי המדינה, בין היתר באמצעות הרס נרחב של מסגדים ומבנים אחרים הבנויים בסגנון מזרח-תיכוני בטענה שמדובר בביטוי להשפעה דתית זרה. בניגוד למה שניתן היה לצפות, הסינים רגישים מאד למה שהם תופסים כביקורת פומבית על ענייניהם הפנימיים.
בהקשר הזה, תמיכתה של ארה"ב במלחמתה של ישראל בעזה נתפסת בסין כהזדמנות להשיב לרטוריקה הביקורתית של האמריקאים, כולל קריאתו של הקונגרס להתייחס למתרחש בשינג'יאנג כרצח-עם. נושא זה בא לידי ביטוי, לדוגמה, בציוץ של שגרירות סין בצרפת הכולל תמונה של נוף עירוני מטופח בשינג'יאנג מעל תמונה של חורבות בעזה. כך, שידור תמונות חורבותיה של עזה ודיווחים על פעולותיה ההתקפיות של ישראל מסייעות להסטת מבטו של העולם ממצבם העגום של האויגורים. עמדתה הנוכחית של סין משרתת גם את בעלות בריתה המוסלמיות במזרח התיכון – איראן וערב הסעודית, למשל, נמנעות מלהשמיע ביקורת על סין למרות הדיכוי החמור של האויגורים המוסלמים בשטחה, וב-2019 חתמו מדינות מוסלמיות רבות על מכתב המשבח את סין על "הישגים בתחום זכויות האדם".
אך מעבר למאבק עם ארה״ב, מהלכיה של סין מלמדים על נוכחות הולכת וגוברת באזורנו בשנים האחרונות, הכוללת בריתות אסטרטגיות וכלכליות עם מדינות באזור ובייחוד עם איראן. לאחרונה, ניכרת גם פעילות מוגברת של סין בתחום הדיפלומטי. כך למשל שיחקה סין תפקיד משמעותי בחידוש היחסים בין איראן לערב הסעודית במרץ השנה. בועידה של הפורום לשיתוף פעולה בין סין למדינות ערב ב-2018 הצהיר שי כי מדינות ערב הן בעלות ברית טבעיות ליוזמת החגורה והדרך, והבטיח השקעות והלוואות סיניות באזור בסכום של כ-23 מיליארד דולר. ואכן, כיום סין מעורבת בכמה פרויקטים גדולים באזור כולל קו הרכבת המהירה מסין לאיראן, בניית מסילת הרכבת ממכה למדינה ופיתוח תעלת סואץ.
גם ישראל עלתה לכותרות בהקשר זה. חברות סיניות היו מעורבות בשנים האחרונות במיזמי תשתיות שונים כגון בניית הרכבת הקלה של גוש דן, בניית נמל הדרום ליד אשדוד ונמל חיפה החדש שהוחכר לחברת SIPG שבשליטת ממשלת סין עד לשנת 2046, זאת למרות לחץ אמריקאי על ישראל וטענות כי הסינים יעשו שימוש בנוכחותם בחיפה על מנת לרגל על הצי השישי. במקביל, התפרסמו בשנים האחרונות ידיעות בדבר מערכת יחסים מיוחדת לכאורה בין הנשיא שי ג'ינפינג לנתניהו, ולאחרונה דווח כי ראש הממשלה צפוי לבקר בבייג׳ינג.
ולמרות זאת, במערך השיקולים הכללי של סין, היריבות עם ארה"ב משמעותית יותר מכל מיזם זה או אחר. למעשה, ניתן לראות בעמדתה האנטי-ישראלית המובהקת של סין, ואימוצה של רטוריקה הדומה לזו של העולם הערבי, ביטוי ברור לגבולות שיתוף הפעולה בין ישראל לסין וליחסים החמים בין מנהיגי המדינות. סין בהנהגתו של שי ג'ינפינג נחושה לחזור למה שהיא תופסת כמעמדה הטבעי כמעצמת-על, ולעצב את תהליך הגלובליזציה בדמותה. לשם כך היא צריכה לחזק את אחיזתה על מקורות אנרגיה ולהרחיב את השפעתה בכל רחבי אירואסיה. להבנתה של בייג'ינג, הסיכוי הטוב ביותר למימוש היעדים האלה כרוך בטיפוח היחסים עם מדינות ערב. ישראל, עם נאמנותה הברורה לארה"ב, פשוט נמצאת בצד השני של המשוואה הזו.
ד"ר אלעזר הוא אנתרופולוג ומרצה במסלול ללימודי אסיה באוניברסיטת בר-אילן