התפרסם במקור ראשון 2.11.2021
https://www.makorrishon.co.il/culture/413551/
המתנה
הקריאה על רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו תמיד מזכירה לי את המסה על המתנה של האנתרופולוג היהודי-צרפתי מרסל מוס. מוס כתב על המשמעויות החברתיות המפליגות שיש לנתינת מתנות. בניתוח של חברות מסורתיות מסוגים שונים, הראה מוס כיצד נתינת מתנות וקבלתם מכוננת קשרים חברתיים: הנותן חייב לתת, המקבל חייב לקבל ולאחר מכן להשיב במתנה משלו. "מתנה שלא הושבה הופכת את מקבלה לנחות בייחוד כאשר קיבל אותה בלא כוונה להחזיר". בנוסף, לתפיסתו של מוס, משמעותה של המתנה חורגת מן המישור החברתי – כלכלי. למעשה, נותן המתנה מעניק משהו מהותי מעצמיותו:
"היסוד המחייב בתוך המתנה שניתנה או הוחלפה הוא שמה שהתקבל אינו דומם. אפילו אם המתנה ננטשה על ידי המעניק, היא עדיין משהו שלו. באמצעות המתנה יש לנותן אחיזה על המקבל, כשם שבדרך זו תהיה לו, כבעלים, אחיזה גם על מי שיגנוב את החפץ… הענקת דבר לאדם היא הענקת חלק מתוך עצמך… קבלת דבר-מה מידי אדם פירושה קבלת משהו מתוך מהותו הרוחנית ונשמתו "(מוס, מסה על המתנה, 47-48)
כשחושבים על מערת המכפלה, נדמה לי שדבריו של מוס מונחים בפשט הסיפור. כשאברהם אבינו מסרב למתנתו של עפרון הוא מסרב למערכת היחסים המתחייבת מן המתנה: ההטעמות בתוך החברה החיתית-כנענית. לאורך כל מסעותיו בארץ ישראל אברהם עקבי בנקודה הזו. הוא מסרב לקבל כסף ממלך סדום ויחסיו הלא פשוטים עם אבימלך נחתמים בברית שאין בה מתנות אלא הסכמה של יחידות אוטונומיות על חיים נפרדים במרחב משותף. נפרדותו של אברהם מותאמת לחייו הנוודים – ליכולת להיפרד ממרחב מסוים ולעבור למקום אחר כפי שנעשה עם לוט. הסירוב למתנה נצרכת במיוחד ברגע הקניין הראשון, רכישת המערה בחברון.
באופן פנימי יותר אברהם איננו מעוניין במהותו הרוחנית של עפרון המייצג את הילידיות הכנענית הקשורה לאדמה ולפולחן האדמה. על פי ספר הזוהר אברהם נתקל במערת המכפלה זמן רב לפני פטירתה של שרה. הוא רצה את המערה כי הוא ראה שם את אורו של אדם הראשון והבין שזהו מרחב בלתי רגיל: שער המחבר בין האדמה הזו למה שמעבר לה ומאז "לבו ורצונו היו תמיד במערה" (זוהר חיי שרה, קכ"ז ע"א). על פי שיטת הזוהר, מותה של שרה היה רק תואנה שנועד להסתיר מפני החיתים את התשוקה העזה שלו למקום הזה כדי שהמחיר לא יהיה גבוה מדי. ראיית האור במקום היא גם הסימן לבעלות הרוחנית עליו – עבור עפרון זו סתם אדמה חשוכה. "כי אין דבר מתגלה אלא לבעליו ומשום זה רק לאברהם נתגלה ולא לעפרון. לאברהם התגלה משום שלו הייתה ולעפרון לא נתגלה משום שלא היה לו חלק בה ולא היה רואה בה אלא חושך ועל כן מכר אותה" (שם). כניסתו של אברהם למערה מתוארת כמעשה תיקונה של האנושיות עצמה: במפגש שמתרחש בין אברהם לאדם, אדם מספר לו כי הוא נטמן כאן עד שבא אברהם ונותן לו קיום. הוא מתפלל עליו שלא יבוש לעולם, מחזיר אותו ואת חווה לנוח בקבריהם. כך, אברהם חושף את הסוד החבוי בעומקה של המערה ומניח את המציאות על מקומה.
כשחושבים על זה, כל יסודות הקיום שלנו כאן נמצאים בסיפור הזה – הקשר המורכב לעמים והרצון להתבדל, האדמה כמחסום וכשער לעולם שמעבר, הזכות להיות והיכולת ללכת, הקניין והזכרון.
הסוד
אין עוד אתר בעולם כמו מערת המכפלה, מבנה המשמש לתפילה כבר אלפיים שנה ברציפות. בניגוד למה שניתן היה לחשוב מן המונח "מערה" המבקר במקום עולה מעל פני האדמה ומטפס במדרגות אל מקום ציוני הקברים העצומים המסמנים את הקברים שנמצאות למטה מתחת למרצפות. בתוך המבנה, מילים וסמלים נערמים בשכבות זה על גבי זה – פרוכות עם ציטוטים על האבות והאמהות ועל חשיבותה של העיר חברון לאורך הקירות, מעל לארכיטקטורה המוסלמית ופסוקי הקוראן, מעל לאבנים ההרודיאניות העצומות, מעל לבור הכפול ולפתח גן עדן.
המערה עצמה היא סוד בלתי נגיש הרוחש מתחת לפני המבנה. סודה של המערה מושך רבים, מי לחיוב ומי לשלילה. בשנים כתיקונם, קבוצות רבות של צליינים יהודים, מוסלמים ונוצרים פוקדים את המערה, יוצרים, משמרים ומשחזרים את קדושתה של העיר. כפי שמציעים החוקרים אורי ושלר בכתיבתם על פרדיגמת התנועה החדשה (2006), למרות הנטיה האינטואיטיבית שלנו לתפוס את המרחב הפיסי כקבוע ובלתי משתנה, מרחבים נוצרים ומעוצבים על ידי התנועה אליהם ובתוכם ומן המשמעות הדינמית המיוחסת להם. כך, תנועתן של הקבוצות השונות מכוננת את מרחביה של חברון בצורות שונות: כמקום תפילה יחיד במינו, כנקודת מוצא לאומית או כליבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני העכשווי.
תיירים מוסלמים רבים מטורקיה, אינדונזיה, מרכז אסיה וארצות המערב מגיעים לחברון לביקור במקום הנחשב לעתים כאתר הרביעי בקדושתו לאיסלם. על פי המסורת, הנביא מוחמד ביקר גם במערה במהלך מסעו הלילי לירושלים (אלאסראא') ועלייתו השמימה. מתפללים מוסלמים רבים, בעיקר כאלה המשתייכים למסדרים סופיים מאמינים כי תפילה ואמירת פרקים מסוימים מן הקוראן במקומות קדושים כמו מערת המכפלה, פועלת בעוצמה רבה יותר מתפילה במקומות אחרים. עבור עולי רגל מוסלמים כמו גם נוצרים רבים, חווית ההגעה אל מערת המכפלה היא מסע אל העבר – אל נביאי התנ"ך והקוראן ואל יסודות האמונה. כפי שאמר לי אבו אלחסן, מבקר בריטי-פקיסטני בדרכו לחברון "אנחנו מרגישים בבית. אנחנו מרגישים כאילו אנחנו חוזרים לשורשי האיסלם". בחפשם לגעת במקום משכנם של הנביאים, עולי רגל כמו אבו אלחסן משתדלים להתעלם במידת האפשר מן ההווה של חברון, מחלוקתה העכשווית של העיר ומשליטתו של צה"ל במקום, לעבור במהירות את המחסומים ואת הבדיקות על מנת להגיע פנימה ולהתפלל בתוך המרחב המקודש של המבנה.
עבור רבות מן הקבוצות היהודיות המבקרות בחברון, מערת המכפלה היא נקודת הפתיחה הזהותית והגיאוגרפית לסיפורו של העם היהודי. חברון היהודית מדברת את עצמה ואת ייחודה ללא הפסק: שלטים וכתובות על כבודה וחשיבותה של עיר האבות, מונחים בכל פינה. מן המערה נעות הקבוצות מערבה אל עבר השכונות היהודיות בתנועה הממוקדת מעל לכל במתיחת קוים בין העבר להווה, בזכרון ובשיבה: השיבה אל מתחם המערה אחרי מאות שנות איסור, השיבה אל העיר לאחר חיסולה של הקהילה בתרפ"ט, והשיבה הגדולה אל חיקם של האבות והאמהות. תחושת השיבה אל המקור נוצרת על ידי ביקור במקום המדריגה השביעית, המקום בו יהודים הותרו להתפלל עד 1967, בהליכה ממערת המכפלה לבית הכנסת המשוחזר אברהם אבינו, למוזיאון בבית הדסה המתאר את זוועות תרפ"ט ואת סיפורה של ההתיישבות החדשה ולבסוף לתל חברון המקראית ולבית הקברות היהודי הישן.
נרטיב השיבה הגדולה מאפיין גם רבים מן המבקרים האוונגליסטים הפוקדים את המערה. אחד מהם, מטיף אוונגליסטי מגאנה המנהיג קהילה של עובדים זרים בתל אביב, עומד עטוף בטלית אל מחוץ למבנה ומסביר בהתלהבות למצלמה כיצד תכונותיו הסגוליות של אברהם עברו לעם ישראל כולו: "הישועה תבוא רק דרך היהודים! אי אפשר להפריד בין ישו ובין העם שלו!"
וישנה גם תנועה הפוכה, כזו שנועדה לקרוא תיגר על הזכרון ועל קדושתה של העיר ולהדגיש את העיר כמרחב שבור וחסר תנועה. כך, בעוד תיירים יהודים, נוצרים ומוסלמים מחפשים את מקום האבות ואת עברה הרחוק של העיר, סיורי הארגון שוברים שתיקה מתהלכים בחברון אחרת לגמרי, כזו שמתחילה בשנות התשעים של המאה העשרים. סיורים אלה מתחילים בקברו של ברוך גולדשטיין בקריית ארבע, חולפים על פני מערת המכפלה אך נמנעים מלהכנס אליה, מתעכבים בשוק הסיטונאי הסגור והעגמומי ברחוב השוהדא ומסיימים במתחם השנוי במחלוקת "בית השלום". בהליכה לאורך קווי השבר של חברון המחולקת, מדגישים הסיורים את חברון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, צועקים את ההווה הבלתי פתור ומותירים את העבר באילמותו.
מחיצות
הרבה זכרון יש בחברון: זכרונות של אור וזכרונות של דם ואלימות. כל כך הרבה זכרון שלפעמים קשה קצת לזוז. חברון של היום היא עיר של גדרות ומחיצות, מרחב עירוני סבוך ומקוטע של איי מגורים מזדקרים בין רחובות שוממים. ערים מחולקות אחרות בעולם כמו ניקוסיה, ברלין של תקופת המלחמה הקרה וירושלים שלפני מלחמת ששת הימים מאופיינות לרוב בקו הפרדה עירוני אחד ורציף. בחברון החלוקה היא כפולה – השליטה על העיר מתחלקת בין ישראל לרשות הפלסטינית והאתר הקדוש שבליבה מחולקת לאזור מוסלמי ויהודי. במובן מסוים מבנה המערה היא מעין אקס טריטוריה, מקום בו הזהות הלאומית נעלמת ונותרת הזהות הדתית בלבד: על פי ההסדר שנקבע בעקבות הטבח של ברוך גולדשטיין ב1994, מוסלמים נכנסים אך ורק לאולם יצחק ויהודים לאולמות אברהם ויעקב ללא קשר לדרכון אותו הם נושאים. (לנוצרים מותרת הכניסה לשני הצדדים אך הם נעים במבנה כאורחים: הם אינם יכולים להתפלל בתוך המערה, ולרוב מבלים בה זמן מועט).
בנוסף למחיצות המפרידות בין חלקי המערה והעיר, עבור רבים הן בציבור הישראלי והן בקרב התיירים, חברון ממוקמת מעבר לגבול מנטלי בלתי עביר, בלבה של ארץ מריבה. אך נראה כי לעתים, דווקא הקושי להגיע אל חברון ולנוע בתוכה מהווה מוקד למשיכה ועדות לייחודה של העיר. במילותיו של פטר, מדריך תיירים דוברי רוסית, הסכסוך הוא גם מוקד משיכה: "אם כולם רוצים את הלנה כנראה שהיא יפה. אם כולם נלחמים על חברון כנראה שהיא קדושה".
למרות הרושם הנוקשה שהם נותנים, גבולותיהם של מרחבי התפילה במערת המכפלה משתנים תדיר. למוסלמים וליהודים עשרה ימים בשנה בהם הם אינם צריכים לחלוק את המבנה והוא הופך ליהודי או למוסלמי בלבד. לקראת העברת אולמות אברהם ויעקב לרשות מוסלמית, המערה מופשטת מסממניה היהודים. בימים רגילים, אזור התפילה היהודי עטוף בשלטים המסמנים את מקום קבורתם של האבות והאמהות, ובפרוכות עם ציטוטים מן התורה, המדרש והזוהר המשבחים את חברון ומעלים על נס את חשיבותה. המילים המעטרות את האולמות מדגישות הקשר בין חברון לירושלים ואת תוקפה הנצחי של מעשה הקנין של אברהם. כתובות אלה מעניקות למבנה סיפור ברור ובמקביל מכסות/מסתירות על הארכיטקטורה המוסלמית המובהקת של המבנה כולו.
בימי ההחלפה השלטים נגנזים וציוני הקברים נותרים ללא סימון. בימים אלה התחושה היא כי סודה של המערה עולה למעלה מן המרצפות וכי המרחב הקדוש עצמו הוא אחד ובלתי ניתן לחלוקה. "זה בסדר, אנחנו לא באמת יודעים איפה בדיוק הם נמצאים שם למטה" הודה בפני צוריאל, מנהל המערה. במקביל, בימים בהם יהודים מתפללים במבנה כולו פרוכות רקומות לציון קבריהם של יצחק ורבקה נשלפים ונתלים במקומם. פתח הנרות הקטן ברצפה מעורר התרגשות מיוחדת. מאחורי הפרוכת עם הכיתוב "פתח גן עדן", תור של מתפללים המבקשים לגעת במקום ואולי לשאוף מעט מאויר המערה.
חברון היא מקום גבול ומקומות גבוליים מטבעם מצביעים על מה שמסתתר מעבר לגבול ועל האפשרות לחצייתו. אברהם חצה את גבול האדמה בחיפוש אחר שורשי האנושות ופנימיותה. "אחד היה אברהם" – ברצונו לייחד ולהיות יחיד עם בוראו, הוא ביקש להימנע מצלילה אל תוך עולמו של עפרון. רכישת המערה לקבורתה של שרה ולקבורתו שלו ושל צאצאיו סימנה את הגבול בינו לבין בני חת, בין ארץ ישראל לכנען. מאז, דמותו של אברהם "ידיד האל" ושל שאר האבות והאמהות מושכת אליה תיירים ועולי רגל, אקטיביסטים, וסקרנים. הם נעים ומתנגשים זה בזה לאורך קוי הגבול הרבים שלה, ומחפשים את פתח גן עדן.