פורסם בynet 15.12.23
https://www.ynet.co.il/news/article/s1csf8oi6
בישראל, העלאת שמותיהם של מוסדות וארגונים בינלאומיים כמו האו"ם, בית הדין הבינלאומי או הצלב האדום זוכה בדרך כלל לתגובה של עוינות וזעם, ולא בכדי. הידיעה שמוסדות אלה נשלטים על ידי כוחות שאינם אוהדים אותנו במיוחד מלווה אותנו כבר שנים רבות, לפחות מאז הביטוי "אום שמום" שטבע דוד בן גוריון בשנות החמישים. חוסר האמון בארגון האומות המאוחדות וארגוני הבת שלו והתחושה שהם נגועים בשחיתות, באימפוטנציה ולפעמים ברשעות של ממש היא חוויה קיומית ישראלית. אישית אני זוכר את התחושה הזו כחייל ברצועת הבטחון בלבנון: מסביבנו היו בסיסי או"ם שאת תפקידם בשטח מעולם לא הצלחנו להבין. זמן קצר אחרי שהותי שם, ב2001 התפרסם כי חיילי או"ם הודים קיבלו מאות אלפי דולרים כדי לשתף פעולה עם החיזבאללה בחטיפת שלושת חיילי צה"ל בהר דב, פרשיה שהארגון אף ניסה לטייח על ידי סירוב לאפשר לישראלים לצפות בקלטת המתעדת את החטיפה. לכן כיום, סירובם של ארגוני נשים בינלאומיים ושל הצלב האדום הבינלאומי לגנות את ארועי שמחת תורה, וארועים אקראיים כמו גילוי טילים מתחת לארגזי ציוד של אונר"א, מזעזעות, אך לא באמת מפתיעות אותנו.
ההטיה האנטי ישראלית של חלק מן הארגונים האלה, שלעתים מקבלת גון אנטישמי של ממש, מוכרת לכולנו. אבל כשמתבוננים על פעילותם באופן כולל קשה להתעלם מן העובדה שהם כושלים בכל מקום. בשנות התשעים חיילי האו"ם נכשלו במניעת טבח סרברניצה בבוסניה למרות שהעיר הוכרזה כאזור בטוח בהגנתם, ונכשלו כשלון חרוץ במניעת רצח העם ברואנדה. הארועים האלה, כמו חוסר היעילות של כוחות בינלאומיים בהקשרים רבים אחרים מגלים אמת פשוטה – במצבה הנוכחי של האנושות, מוכנותם של אנשים למות למען מטרה כלשהי, מוגבלת למסגרת הלאומית המקומית. למעשה, אפשר לומר שהרעיון הבינלאומי של זכויות אדם אוניברסליים ושל ערבות הדדית גלובלית, הוא דימיון פורח באוויר. בפועל מדינות חזקות ואפילו מדינות שאינן חזקות במיוחד שאינן מעוניינות לשתף פעולה עם ארגונים אלה (כמו חמאס בעזה למשל), עושות כרצונן באין מפריע.
השאלה היא מדוע אנחנו מסכימים לחיות עם שקר לאורך זמן? יש שיטענו שהארגונים האלה מייצגים שאיפה נעלה המקדימה את זמנה. זוהי תמונת האנושות כפי שאנחנו רוצים שהיא תראה. הבעיה עם העמדה הזו היא שהתנהלות עם מודל שמתאים לאחרית הימים בעולם שלנו, יוצרת פער בלתי נסבל בין המציאות לדמיון. כך, המוסדות הבינלאומיים הופכים להצגה גרוטסקית של האוניברסליות. בסופו של דבר קיומה המתמשך של ההצגה הזו מרחיק את החזון מכיון שהוא גורם לאנשים לאבד בו אמון שוב ושוב. כפי שפריחתם של מפלגות לאומניות במקומות שונים בעולם מוכיחה, הריאקציה לחזון חסר כיסוי עשויה להיות קיצונית ביותר.
במילים אחרות, השקר מזיק, גם אם הוא שקר יפה. האמת לעומת זאת היא לא תמיד נעימה אבל העמידה מולה היא תנאי הכרחי לחיים. העמידה הזו יכולה להתחיל במישור השפה. כישראלים, יחסך לנו כאב לב רב אם נהיה מודעים לכך שכמעט בכל הקשר פוליטי או כלכלי, המילה "בינלאומי" היא חסרת משמעות. ארגונים המתכנים בינלאומיים הם על פי רוב נשלטים על ידי בעלי כוח ואינטרס שונים ופועלים בהתאם. הכשל הזה הוא לא כשל ארגוני אלא רעיוני. בפועל, אנחנו לא אחד בשום צורה. אנחנו חושבים על עולמם אחרת, רוצים דברים אחרים ומזדהים בראש ובראשונה עם מי שאנחנו תופסים כקרובים לנו במובן התרבותי, הדתי והאתני. אין בכך כדי לומר שצריך לוותר על חלום הנביאים על אנושות אחרת – "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד" (צפניה ג-ט). אדרבא, צריך לנסות לנוע אל החזון הזה, צעד אחר צעד באמת, בלי לספר לעצמנו שאנחנו כבר שם.
(התפרסם בynet)
בשולי הדברים, מחשבה אחרונה ליום האחרון של חנוכה –
כתבתי את המילים שלמעלה על כשלונן של המוסדות הבינלאומיים כי עלה בדעתי שהעלבון שאנחנו נוטים להרגיש כאן מול המוסדות האלה בכלל ומאז שמחת תורה ביתר שאת, נובעת מהרצון שלנו להאמין ברעיון הבינלאומי. יצא שהדברים פורסמו בחנוכה וזה מתאים כי הסיפור של חנוכה הוא במובן מסוים סיפור של התפקחות כואבת: יהודים רבים בכל הזמנים נהו אחר הרעיון של תרבות על אוניברסלית כמו התרבות ההלניסטית. הנהיה הזו היא מושרשת בעומק התודעה שלנו כבני אברהם שהוגדר כאב המון גויים שתפקידו להביא ברכה לעולם. אבל הרצון האמיתי הזה מוביל לזיהוי כוזב והזדהות עם תנועות המתיימרות לבינלאומיות. כגודל הציפיות גודל האכזבה – להלניזם היו עקרונות אוניברסלים אבל בפועל זו הייתה אידאולוגיה דורסנית ששימשה בסיס לשליטה על אחרים. מתתיהו ובניו גילו את האמת הפשוטה על אלה המתיימרים לדבר בשמו של "העולם" והחליטו לדחות אותה בנימוס.