חלום על תבוסה: על דעיכתו של המערב
התפרסם בכתב העת אלכסון, 2023
א
בניו יורק, הלכתי לצפות בסרט "אווטאר: דרכו של המים" על המרקע הגדול. אווטאר הוא סרט שהוא חלום, בסגנון ובתוכן, יצירה שמכניסה את הצופה לעולם של טבע חי ובלתי נגוע. העולם הטבעי התת-ימי שמוצג באווטאר הוא חלומי לא רק בריבוי המופלא של צבעים וצורות אלא גם בנגישותו ליצורים האנושיים הסובבים אותו. הילידים של כוכב פנדורה חיים בסימביוזה מושלמת עם העולם הטבעי ומנהלים איתו שיח מילולי ואנרגטי נרחב ובלתי אמצעי. בדומה לסרט הראשון, העולם שמוצג על המרקע הוא עולם בשלמותו – גן עדן שלפני החטא.
אך במקביל לחלום גן העדן האבוד, הסרט מציג גם חלום אחר– חלום על תבוסה. לא תבוסה עכשווית, אלא פנטזיה על היסטוריה אחרת, היסטוריה בה הילידים מנצחים. כך, היופי הוויזואלי של הסרט מייצר הנאה אבל גם כאב חד. הצופה יודע כי בעולם שלנו, זה שמחכה מחוץ לאולם הקולנוע, התבוסה הזו היא חלום בלתי ממומש.
מעברו השני של חלום התבוסה מסתתרת האשמה והרצון לכפרה ולהכות על חטא, מסורת אמריקאית נוספת מימי התנועה לביטול העבדות. באווטאר דחוסים כל הדימויים החזותיים שמרכיבים את תודעת האשמה האמריקאית והמערבית. ההקבלה בין הילידים בכוכב פנדורה לשבטים האינדיאנים באמריקה ולילידים אחרים היא ברורה ומתבקשת. ילידים העזים, הישירים והרוחניים עומדים באנטיתזה גרוטסקית לפולשים תאבי הבצע המסתתרים מאחורי מכונות מלחמה ותחושת עליונות גזעית. בנוסף לילידים, הסרט גדוש בהתייחסות לפגעי הקפיטליזם הנצלני בדמות ציד לויתנים עבור בצע כסף ואם לא די בכך, הסרט עושה שימוש בדימויים קולנועיים המתייחסים גם לאשמת וויטנאם, בסצינות של מסוקים צבאיים מרחפים בעוינות מעל לג'ונגלים שלווים ולעשב גבוה.
אמריקה של הסרט חצויה לשניים: הראשונה כובשת, דורסנית וגזענית, עם מבטא דרומי חזק (האחר האמריקאי האולטימטיבי) מתגלמת בדמותו של הקולונל מהמארינס, הנבל של הסרט. השניה, בדמותו של הגיבור, הוא אמריקאי מן השורה שעבר את הקווים והפך ליליד – גלגולו העכשווי של קווין קוסטנר מהסרט "רוקד עם זאבים" שמוצא את אושרו בקרב אינדאנים במערב האמריקאי. כאמור, בחלום הזה, התמימים משלמים מחיר דמים כבד אבל מצליחים בכח הזרוע, לשמור על עולמם. החברה התעשייתית על כל מכונותיה המשומנות, שוקעת למצולות.
ב
אמריקה מחפשת כפרה, בדרך אמריקאית מאד – דרך דמיון מפורט ומוסרט של עבר אלטרנטיבי. מעבר לשבר התרבותי, הפנייה הזו לדמיון מעידה על בעיה שטמונה דווקא ברציפותה של ההיסטוריה האמריקאית. האימפריות הישנות חוו את תהליך הדה-קולוניזציה ואת העתקתו של הסיפור הקולוניאלי מן ההווה לעבר. האמריקאים, שמעולם לא חשבו על עצמם כבעלי עבר קולוניאלי של ממש, עדיין נושאים בכיסיהם שטרות עם תמונתו של הנשיא אנדרו ג'קסון שהיה בתקופתו התגלמות האידאלים האמריקאים – איש הספר הקשוח והחופשי, גיבור מלחמת 1812 שנולד בבקתת עץ כפרית והגיע עד לכס נשיאות. אבל ג'קסון, הדומה במידה רבה לאינדיבידואליסט הקשוח שבוחר להגן על משפחתו הילידית על הכוכב פנדורה, היה גם האיש שהורה על פינוים בכוח של אלפי אינדיאנים מדרום מזרח ארה"ב לאזורים ממערב לנהר המיסיסיפי ב-1830 במה שמכונה "נתיב הדמעות". ההליכה הארוכה מערבה בעיצומו של החורף, ללא כל סיוע של הרשויות, הביאה למותם של כרבע מ-8000 הצועדים. כיום, אין ספק שג'קסון היה מוגדר פושע מלחמה.
ג
ביום שלמחרת, הלכתי לבקר במוזיאון הטבע הגדול. מוזיאונים כאלה המציגים את הגיוון בעולם הטבע והתרבות, הם שיר הלל לרוח המדעית – היכולת לאסוף, לקטלג, ולהסביר. עדות חיה לכוחה של המודרניות הבטוחה בעצמה. הפער העצום בין אמריקה של העבר לנוכחית נגלה כבר באולם הכניסה למוזיאון, שנבנה לפני למעלה ממאה שנה, כשאמריקה הייתה בשיאה. קירות האולם מעוטרים בציטוטים מפיו של הנשיא תיאודור רוזוולט, שבדומה לג'קסון נתפס בתקופת כהונתו כהתגלמות הרוח האמריקאית. הציטוטים, מחולקים לארבע נושאים שכולם בצורה זו או אחרת מזוהים עם דמותו של רוזוולט: "נעורים", "המדינה", "טבע" ו"גבריות".
המשפטים על המדינה מייצגים נאמנה את התמהיל המיוחד בין חירות לתוקפנות שאיפיינה את רוזוולט הנמרץ כמו למשל: "לוחמה אגרסיבית עבור הזכות [לדמוקרטיה, כך משתמע] הוא הספורט האצילי ביותר שהעולם הזה מאפשר". הציטוטים בנושא "גבריות" (ועצם הימצאותה של קטגוריה כזו, באותיות ברזל ענקיות על הקיר) מעידים על השינויים העצומים שעברו על אמריקה, הם כולם ואריאציה כזו או אחרת על 'מה שלא הורג מחשל' כמו: "כל תעוזה וגבורה, כל סיבולת ברזל לנוכח קושי, מייצרים סוג אצילי יותר של גבריות".
כמו ג'קסון, גם רוזוולט שהיה נשיא בעשור הראשון של המאה ה-20 היה חייל מהולל, איש שטח וטבע, צייד פעיל (זו הייתה תקופה בה אהבה לחיות ותשוקה לציד נתפסו כשני צדדים של אותה המטבע) ומאמין גדול בזכותה הטבעית של אמריקה לשלוט. קל להבין איך הבטחון העצמי והחיוניות שלו נתפסו כביטוי לחיוניותה של האומה שהייתה על סף עלייה מטאורית למעמד של מעצמת על. שלטונו של רוזוולט הגיע לעולם רק שנים ספורות אחרי שהמאבק עם האינדיאנים במערב היבשת הוכרע סופית, הספר נעלם ואמריקה החלה להתפשט אל מעבר לים. ברוח התקופה, עצם ההצלחה האמריקאית נתפסה כעדות לצדקתה האולטימטיבית.
כבר בזמנו של רוזוולט הביעו האמריקאים יחס מורכב לשאלת הכוח. כשהמארינס פלשו לממלכת הוואי בשנת 1890 והדיחו את המלכה, הנשיא דאז גרובר קליבלנד היה מסויג. "אני שוגה באמריקאים" אמר קליבלנד "אם הם מצדדים בתורה המדיפה ריח רע שלפיה אין דבר ששמו מוסר בינלאומי. שיש חוק אחד לאומה חזקה ואחר לאומה חלשה" (מוריסון, קומאג'ר ולכטנברג 1983, 502). אבל לבסוף, אמריקה של רוזוולט נשמעה לקריאתו של הסופר הבריטי המפורסם רודיארד קיפלינג שקרא לה ב-1899 "לשאת את עולו של האדם הלבן" ולהציל את עמי העולם מעצמם. בניגוד לנבלים בסרט אווטאר, לאמריקה של אז היה סיפור ובשורה לעולם שראויה להיחקק באותיות ברזל על קירות השיש של מוזיאון.
ד
במרכזי התרבות האמריקאים הסיפור הזה קרס או לכל הפחות נסדק ללא תקנה. הבטחון העצמי והחיוניות של אולם הכניסה במוזיאון מתחלף בספק עמוק בחללים הפנימיים. על הזכוכית המכסה על מיצג ישן המתאר את פגישתם של הילידים עם המתיישבים ההולנדים של ניו יורק (ניו אמסטרדם של אז) בסביבות שנת 1660, מופיע הכיתוב: "חושבים מחדש על המיצג הזה". בהסבר מצוין כי אין איזכור לאלימות של ההולנדים וכי הילידים בני שבט הלנפה (Lenape) מתוארים באופן לא מדויק וסטריאוטיפי: הם ערומים למחצה ולכל בני השבט יש את אותם הפנים בדיוק. כמו הציטוטים מרוזוולט ודמותו של ג'קסון, גם המיצג הזה עדיין נמצא שם. קיומו מציפה את השאלה הבלתי נמנעת – האם ניתן עוד לחגוג את ההיסטוריה הזו?
למעשה, הסדק הזה חורג מסיפורה של אמריקה, היא סיפורו של העידן שלנו הספוגה בתחושה שהמודרניות היא כשלון חרוץ. כיום, ניתן לומר כי במידה רבה הגעגועים הרומנטיים לעולם הטרום-מודרני האבוד הפכו להיות חלק בלתי נפרד מאישיותו של האדם המודרני וכי המודרניות עצמה אחוזה בתחושה קשה של אבדן. לעתים נראה כי העמדה הזו טוענת (לפעמים בגלוי ולפעמים במשתמע) כי "שבירתו הוא תיקונו", כלומר, מכיון שהקלקול יסודי כל כך הדרך היחידה לתיקון המציאות היא חזרה לנקודת האפס. מזה כמה עשרות שנים, יותר ויותר מוצרי תרבות בעיקר בתחום המדע הבדיוני, מציעים לנו גירסה עתידית של עולם החלום של אווטאר – תבוסה ואיונה של התרבות. האפשרות הזו מוצגת כדיסטופיה אבל גם כרפואה; כאפשרות טרגית אבל ראויה למיצוי תהליך הכפרה.
בסופו של הספר "רשימות מן המאדים" של ריי ברדברי שנכתב כבר בסוף שנות הארבעים, אחרי שבני האדם השמידו את האוכלוסיה הילידית של המאדים ואחר כך הצליחו להרוס גם את כדור הארץ בשואה גרעינית, מתוארת הגעתם של מספר ניצולים מכדור הארץ. בנחיתתם הם שורפים את הספרים שהביאו עימם ומסכמים את הכשלון:
"אני שורף אורח חיים, ממש כפי שאותו אורח חיים נשרף עתה על פני האדמה… החיים על האדמה מעולם לא הסתכמו בעשיית משהו טוב באמת. המדע הקדים אותנו מדי, והאנשים אבדו בישימון מכני, כמו ילדים המתרגשים מדברים יפים, המצאות, מסוקים רקטות. מדגישים את הדברים הלא נכונים, מדגישים את המכונות ולא איך לשלוט בהם… עכשיו אנחנו לבדנו…די בכך כדי להתחיל הכל מחדש. מספיק כדי להפנות עורף לכל מה שהיה על כדור הארץ (ברדבורי 1979, 211-212).
ד
האם תרבות יכולה להמשיך לחיות עם ערגה עמוקה לתבוסה? יתכן שסרטים כמו אווטאר הם חלק מהפתרון – דמיונות מפורטים העולם האבוד, עוזרים לאדם המערבי לחיות עם הניצחון. כך, אפשר לחלום על צדק לעשוקים ועל קטיעתו של הפרויקט הקולוניאלי באיבו מבלי לשנות שום דבר בעולם של היום. אבל לאורך זמן, המודעות לכך שזהו דמיון איננו מרפה. באמריקה ובמערב בכלל, מתחוללת גם תנועה הפוכה. נדמה שאי אפשר להבין את שנות שלטונו של טראמפ בלי להתבונן על הריאקציה הזו – הסירוב לקבל את פירוקה של ההיסטוריה האמריקאית. הריאקציה הזו תמשיך להשמיע את קולה במקומות מסוימים אבל אני מרשה לעצמי לנחש כי אין ביכולתה לרפא את הסדק בנפשה של אמריקה ושל המערב בכלל. למרות שההרמוניה הבראשיתית המתוארת באווטאר היא רומנטיזציה מוחלטת של העבר, האלימות היא אמת היסטורית מוצקה. באמריקה, שזרקה את כבלי העולם הישן וסגדה לחופש, בוצע גזל שיטתי של אדמות ורצח עם. מאחורי "הספורט האצילי" שאותו הילל רוזוולט מסתתרת תאוות בצע שאת תוצאותיה אנו חשים עד היום. הצלחתה של אמריקה להתאושש מקריסתו של הסיפור הזה ולייצר סיפור חדש, מוטלת בספק גדול. הבנין המפואר הזה הולך ומתפורר על יושביו. בינתיים, אפשר להתמסר לדמיון על העולם – חלום התבוסה המתוקה.
מקורות
ברדבורי, ריי (1979) רשימות מן המאדים. תירגום: עמוס רגב. תל אביב: עם עובד.
מוריסון, סמיואל אליוט, הנרי סטיל קומאג'ר, ויליאם אי. לכטנברג (1983) ההיסטוריה של ארצות הברית. תל אביב: זמורה ביתן.